תקיפה וכליאת שווא

תקיפה לפי §23 ✓ היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, במתכוון, נגד גופו של אדם — בין בהכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת — כשהכוח מופעל שלא בהסכמת האדם או בהסכמה שהושגה בתרמית. העוולה מתקיימת גם בניסיון או באיום להשתמש בכוח על ידי מעשה או תנועה, כאשר יש יסוד סביר להניח שהמאיים מסוגל לבצע את זממו. שימו לב לשני יסודות מרכזיים: הכוונה (העוולה מכוונת) והיעדר הסכמה תקפה — הסכמה שהושגה בתרמית אינה מרפאת את התקיפה.

כליאת שווא לפי §26 ✓ היא שלילת חירותו של אדם — שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו — בין באמצעים פיזיים ובין בהופעה כבעל סמכות. הדגש הוא על 'מוחלטת': די בכך שנחסמה כליל אפשרות התנועה של הנכלא, אך אין דרישה למשך זמן מינימלי ('למשך זמן כלשהו'). גם שלילת חירות באמצעות התחזות לבעל סמכות (למשל מי שמציג עצמו כשוטר) עשויה להקים את העוולה.

לשתי העוולות קבועות הגנות מיוחדות בפקודה. §24 ✓ מונה הגנות לנתבע בתובענה על תקיפה — ובכללן הגנה עצמית, הגנה על הזולת או על רכוש, ומעצר כדין. הגנות מקבילות לכליאת שווא קבועות בהמשך הפקודה (§27 ✓). כאשר בוחנים אירוע יש לזהות תחילה את יסודות העוולה (§23 ✓ או §26 ✓) ורק אז לבדוק אם קמה לנתבע הגנה.

• §23 · אמת במקור ↗ ✓מגדיר תקיפה — שימוש מכוון בכוח נגד גוף אדם ללא הסכמה או בהסכמה שהושגה בתרמית, לרבות ניסיון ואיום.
• §24 · אמת במקור ↗ ✓מונה הגנות מיוחדות לנתבע בתובענה על תקיפה (למשל הגנה עצמית, הגנה על הזולת או רכוש, מעצר כדין).
• §26 · אמת במקור ↗ ✓מגדיר כליאת שווא — שלילת חירות מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או בהופעה כבעל סמכות.