אבן הפינה של יחסי עורך הדין והלקוח היא חובת הנאמנות. קובע כי במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין "לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות", ובאותה נשימה עליו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. הסעיף מציב אפוא שני נאמנויות בכפיפה אחת — כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט — ומכאן שהנאמנות ללקוח אינה מוחלטת אלא כפופה לחובת ההגינות כלפי הערכאה ולכבוד המקצוע. חובה נלווית מעוגנת ב-, המורה לעורך הדין לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בו; שתי החובות יחד מגדירות את הרף ההתנהגותי הבסיסי של עורך הדין.
נגזרת ישירה של חובת הנאמנות היא חובת הסודיות והסוד המקצועי: כדי שהלקוח יוכל להיוועץ בכנות ובפתיחות, מובטח לו שהדברים והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך דינו, הקשורים לשירות המקצועי, לא ייחשפו. הסדר זה מגן על אמון הלקוח ומרחיק את עורך הדין מזירת ההתגוששות בין בעלי הדין. חשוב להבחין בין שני מקורות משלימים: החובה האתית לשמור בסוד מידע שהגיע לעורך הדין תוך מילוי תפקידו (חובה רחבה החלה גם מעבר להליך משפטי), לבין החיסיון הראייתי המונע כפיית עדות או מסירת ראיה. בשני המקורות המפתח מצוי בידי הלקוח — עורך הדין אינו רשאי לוותר על ההגנה, והיא נשמרת אלא אם ויתר עליה הלקוח.
מבחינה מעשית: הנאמנות אוסרת ניגוד עניינים ופעולה לרעת הלקוח; הסודיות והחיסיון פועלים גם לאחר סיום הטיפול ואף לאחר תום הייצוג. הזכות שייכת ללקוח, ולכן רק ויתור מדעת מטעמו מסיר את ההגנה. סטודנט הנתקל בשאלה על סתירה בין נאמנות ללקוח לבין חובה כלפי בית המשפט צריך לזהות את איזון , ובשאלת חשיפת מידע — לברר תחילה אם מדובר בחובה האתית הרחבה או בחיסיון הראייתי הצר יותר, ומיהו בעל הזכות לוותר עליה.