אבן היסוד של דיני התאגידים היא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. קובע כי החברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מואגד. משמעות הדבר: החברה נבדלת מבעלי מניותיה, מנהליה ועובדיה — היא בעלת נכסים משלה, נושאת בחובות משלה, כורתת חוזים ותובעת ונתבעת בשמה. ככלל, בעל המניה אינו חב בחובות החברה, ואחריותו מוגבלת (בחברה בע"מ) לסכום שטרם פרע על מניותיו. מכאן נגזר גם 'מסך ההתאגדות' החוצץ בין החברה לבין מי שעומד מאחוריה.
החריג לעקרון זה הוא הרמת המסך. מסמיך את בית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אך זאת רק במקרים חריגים ובנסיבות שבהן צודק ונכון לעשות כן. השימוש באישיות הנפרדת צריך שנעשה באופן פסול — למשל ניהול עסקי החברה בדרך שיש בה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולת החברה לפרוע את חובותיה — וכן נדרש שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, בהתחשב בהחזקותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה.
כולל גם הסדרים נלווים: ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או להפך כשמתקיימות הנסיבות המתאימות, וכן סמכות להשעות את זכותו של בעל מניה להיפרע מן החברה עד לאחר שנפרעו כל יתר נושיה. חשוב להפריד בין הרמת מסך (ייחוס חוב החברה לבעל מניה מכוח ) לבין אחריות אישית של נושא משרה בגין עוולה או הפרה שביצע בעצמו — זו נובעת מכללי אחריות רגילים ואינה 'הרמת מסך' כלל.